תופעת הפלישות לקרקעות הפכה לבעיה מתמשכת בישראל, כאשר פולשים תופסים קרקעות שאינן שייכות להם, בונים עליהם מבנים בלתי חוקיים, ובכך מערערים את יסודות הקניין הפרטי והציבורי כאחד. בעוד שהמדינה אמורה להגן על זכויות הקניין ולפעול בנחישות כנגד הפלישות, המציאות מראה תמונה שונה לחלוטין – המדינה, לעיתים קרובות, נמנעת מלהתעמת עם הפולשים, ומטילה את הנטל על יזמי הנדל"ן ובעלי הקרקעות.

 

מדיניות זו של הימנעות מפעולה יוצרת בעיה חמורה בשוק הנדל"ן, כאשר יזמים נאלצים להתמודד עם הפלישות במקום המדינה, שהיא הגוף הממונה על שמירת הסדר והחוק. הנטל עובר ליזמים ולבעלי הקרקעות, אשר מוצאים עצמם מנהלים מאבקים משפטיים ממושכים, יקרים ומורכבים, במטרה להחזיר את הקרקע לייעודה המקורי. תהליך זה לא רק שגוזל זמן ומשאבים יקרים מהיזמים, אלא גם מעכב את פיתוח הקרקעות והבנייה, וכתוצאה מכך פוגע בכלכלה המקומית ובשוק הנדל"ן בכללותו.

 

המדינה, אשר אמורה להיות שומרת הסף על זכויות הקניין, בוחרת לעיתים קרובות לעמוד מנגד, מהססת לנקוט בצעדי אכיפה תקיפים נגד הפולשים. בין אם מדובר בשיקולים פוליטיים, חשש מפני הסלמה במתיחות החברתית או פשוט רצון להימנע מעימותים משפטיים מורכבים, התוצאה היא שהמדינה למעשה מפקירה את בעלי הקרקע ואת יזמי הנדל"ן למאבק לבדם.

 

תוצאה נוספת של מדיניות זו היא יצירת תקדים מסוכן, שבו הפלישה לקרקע אינה נתפסת עוד כעבירה חמורה. כאשר המדינה אינה פועלת בעקביות ובנחישות כנגד הפולשים, נוצר מצב שבו העבריינים מרגישים חסינים מפני ענישה, ואילו בעלי הקרקע החוקיים מאבדים את הביטחון בכך שזכויותיהם יכובדו ויוגנו.

 

יזמי הנדל"ן, המונעים מאינטרס כלכלי ורצון לפתח את הקרקע, מוצאים עצמם לא אחת במצב שבו הם נאלצים להקדיש משאבים רבים למאבקים משפטיים במקום להשקיע בפיתוח פרויקטים חדשים. מצב זה פוגע לא רק ביזמים עצמם אלא גם בציבור הרחב, אשר סובל מהתייקרות הנדל"ן וממחסור בהיצע קרקעות זמינות לפיתוח.

 

כדי להתמודד עם בעיה זו, המדינה חייבת לשנות גישה ולשוב לקחת את האחריות לידיה. עליה לפעול בנחישות וביעילות לפינוי הפולשים ולשמירה על זכויות הקניין. רק כך ניתן יהיה להבטיח את המשך הפיתוח הנדל"ני, לשמור על יציבות שוק הנדל"ן ולהגן על בעלי הקרקע מפני הפולשים, תוך הבטחת שמירה על שלטון החוק בישראל.